נהדר, אז עוד בבית החולים רשמתי לעצמי:

1. “אתה הולך לקום על הרגליים!”.

נשמע כמו משפט קלישאתי של מנטור מוטיבציה, אבל היתה למשפט הזה חשיבוות גדולה. הוא נכתב לא כהוראה, ולא כשאיפה או אפילו כמטרה. לא.

הוא נכתב כעובדה. נתון. זה מה שהולך לקרות. לא ניתן לויכוח. עכשיו כל מה שחסר זה לגזור אחורה מהנתון הזה מה צריך לקרות בין הנקודה שהייתי בה עד הנקודה שבה העובדה הזו היא מציאות קיימת.

זה כמו נוסחא בבית הספר שׁבה מציבים נעלם X ואתה צריך להבין מה המספר שהוא מייצג ע״י פעולות חשבון.

2. כתבתי יעד.

יעד, כידוע לך, מורכב משני חלקים: תוצאה להשיג, ותאריך. שמתי תאריך שבו היעד של ״להיות על הרגליים״ ולסיים את החובות וההתחייבויות שלי צריך להיות מושג.

מתחת לשתי הכותרות האלה התחלתי לעשות רשימה ארוכה:

יום 0: _________________

יום 1: _________________

יום 2: _________________

יום 3: _________________

יום 4: _________________

יום 5: _________________

יום 6: _________________

וכן הלאה...

ליד כל יום כתבתי משימה שצריכה לקרות באותו היום. חלק מהמשימות שרשמתי היו לא קלות. אפילו מפחידות.

אבל עם הדף הזה מול העיניים, כשהוא היה גמור, נכנסה לגוף שלי תחושה חדשה של שלווה ועצמה פנימית.

היא לא נבעה מרגש, היא לא באה מהלב או מהנשמה.

🧠

היא הגיע מהראש. מהמח. היא נבעה מכך שידעתי שכל מה שעליי לעשות הוא לבצע את המשימות שברשימה. משימה אחת ביום בלבד.

ידעתי שאם רק אבצע את המשימה היומית שלי בכל יום, בתאריך המדוייק שבו רשמתי את היעד שלי - אהיה ביעד. ידעתי בדיוק כמה ימים, במספר מדוייק, ייקח לי לטפס החוצה מהבור.

אבל ידעתי גם משהו יותר חשוב, ולא פחות מנחם:

ידעתי שאם לא אצליח באחת המשימות, כל מה שיקרה זה שהתכנית תתעכב ביום אחד. היא תיקח 456 ימים במקום 455 ימים. אני יכול לחיות עם זה. ידעתי גם שאם אני מתעכב, אדע את זה בזמן אמת, ואוכל להתאמץ טיפה ולהאיץ את הקצב.

מכאן, כל מה שהייתי צריך לעשות, זה להתחיל לעשות.

בכל יום קמתי ועשיתי את המשימה האחת של אותו יום. בחלק מהימים היתה לי משימה קשה שלקחה כל היום.

בחלק מהימים היתה לי משימה קשה שדרשה כמה דקות אבל דחיתי ודחיתי אותה עד סוף היום, ועשיתי אותה רק בנקודה שבה הסתכלתי על הדף ואמרתי ״אני רוצה לסיים ב-455 יום ולא ב-456…! זו גם דרך לקבל מוטיבציה לפעמים…).

בחלק מהימים המשימה היתה קלה, או קשה ומהירה - וכשסיימתי אותה ידעתי שסיימתי את שלי להיום. הלכתי לים או לנוח. מגיע לי.

החלק המדהים הוא שלא הייתי צריך לחכות עד סוף התכנית כדי להרגיש טוב. כשאתה על מסלול שכזה, עם תכנית, זה מדהים כמה מהר אתה מסתכל אחורה ומרגיש נהדר לגביי ההתקדמות שלך.

הדברים המפחידים פחות מפחידים, יש זמן להתכונן אליהם נפשית כי הם יושבים על לו״ז.

השיטה הזו עובדת. נקודה.

פשוטה ככל שהיא נשמעת, היא עובדת. כמה שנים לאחר המקרה שסיפרתי לך עליו, כשכבר הייתי מחוץ לבור ונושם אוויר פסגות כי התכנית שלי המשיכה מעבר לשפת הבור והתחיל להיות תכנית לחופש כלכלי ובניית עוד ועוד מקורות הכנסה פאסיביים…

קיבלתי הודעת וואטסאפ מוזרה.

היא הגיעה מיזם צעיר שהערכתי מאוד, חבר טוב, ומישהו שלקח חלק פעיל באחד העסקים שעזר לי להגיע לשגשוג החדש.

נפגשנו.

הוא הגיע אליי למשרדים, פגש את הצוות שלי בחיוך, הכנו לנו קפה שחור, נכנסנו לאחד מחדרי הישיבות, סגרנו את הדלת מאחורינו והתיישבנו. עוד לא הספקתי לשאול מה קרה, והוא פשוט פרץ בבכי.

אני חושב שבמשך 3-4 דקות הוא פשוט הוציא את כל הדמעות שהיו אצורות בתוכו במשך מי יודע כמה שבועות, והמתנתי בסבלנות שיוכל לחזור ולדבר.

כשזה קרה הוא סיפר את הסיפור: ״ניהלתי את העסק של עצמי לדעת״. הוא היה אצלי כשבוע לאחר שנאלץ לפטר את כל העובדים שלו, ולא ידע אפילו איך להבין מה גובה החובות שהוא נמצא בהם.

הרגשתי את הכאב שלו.

היה לי קל לדמיין את תחושת האשמה, את תחושת הכשלון, את התחושה הכבדה של לאכזב את המשפחה שלך ולרדת בזמן כל-כך קצר מהשאיפות הגדולות והעתיד הורוד של עסק מצליח, לכשלון צורב של עסק שנסגר.

סיפרתי לו את הסיפור שסיפרתי לך עכשיו. ״בנה תכנית״, היתה העצה שלי.

ידעתי לאיזה גיהנום הוא חוזר כשהוא יוצא מהמשרד שלי, לאילו התמודדויות, אבל ידעתי שאני מצייד אותו בעצה הטובה והחזקה ביותר שיכולתי לתת לו.

״בנה תכנית״.

גובה החובות שלו התברר כמעט 2 מיליון ש״ח, וכמעט כולם נסגרו בתוך בערך שנה. לא רק זה, הוא הצליח לשלם את כל המשכורות והפנסיות של העובדים שפיטר, לעזור להם למצוא עבודה, להשאר איתם בקשרים נהדרים - ואפילו לחזור לעבוד איתם ולשכור חלק מהם. בתוך 3 שנים קופת העסק שלו התמלאה בכ-3 מיליון ש״ח נוספים.

איך שגשגנו שנינו כאשר נאלצנו לפרנס משפחות ללא משכורת במשך חודשים על גביי חודשים ואפילו לחזור ולשגשג ולצבור הון?

התשובה היא התכנית.

אני אספר לך עוד משהו:

תכנית מאפשרת לך להינות כבר היום מהפירות של העתיד שאת.ה בונה לעצמך (כן, גם מעומק בור חשוך)

חשבו על זה: כל החשיבה שלכם על התנהלות פיננסית היא למעשה דאגה לעתיד. אתם פועלים בגלל שאתם מודאגים, ואתם דואגים לעשות את הפעולות שיאפשרו לכם להמנע מאי-נעימויות שקשורות בכסף.

למעשה, כל פעולה שאנחנו עושים כדי לדאוג לעתיד שלנו נועדה להוריד אי-נעימות או עכשווית (אני מודאג שהעתיד לא יהיה טוב) או עתידית (לא יהיה לי כסף למשהו שאני רוצה או צריך).

תכנית מאפשר ת לי לחוות את השלווה והבטחון שהיא נועדה להביא - כבר מהרגע הראשון, עוד לפני שהיא התחילה להתקיים! כי אין פחד או חשש שלא אגיע ליעד!

הקושי שיש להרבה מאיתנו, כבני אדם - להקריב עכשיו בשביל לדאוג לעצמנו בעתיד, נעלם כשיש תכנית שבנויה נכון.

כך מתאפשר לי כבר היום לחוות את השחרור, החופש, והאושר של היעד שלי

כן, כבר מהשנייה הראשונה שסגרתי את התכנית שלי.

כשיש לי תכנית שאני מאמין בה, שאני יודע שיש לי את המיומנויות, את הכישורים, את היכולת... יש לי את הבטחון מראש.

וזה בטחון לא רק לצאת מבור - אלא הבטחון שאני יודע איך להשיג כל יעד שאני שם לעצמי - ובונה לו תכנית מסודרת.

אני נכנס לחשבון בנק ורואה מינוס? זה לא מפריע לי ולא מערער אותי, כי אני יודע לא רק איך אני יוצא משם אלא מה המספר שיהיה מחר, מחרתיים, והיום שאחרי - ובדיוק באיזה יום, תאריך ושעה אני לא במינוס.

והפוך - אני נכנס לבנק ולא רואה בו את המיליון ש״ח שאני רוצה (או כל יעד שהצבתי)? אולי הוא לא שם במספרים על המסך - אבל אני כן רואה אותו! גם אם הוא עוד לא מופיע. אני יודע מתי הבנק ״יתעדכן״.

כשאני חושב על הילדים שלי? אני לא נלחץ מהצורך לחתן אותם, או לעזור להם או לקנות להם דירה... כשאני רואה את ההורים שלי אני לא נלחץ מהצורך לטפל בהם כשיצטרכו... אני יודע בדיוק מה צריך לקרות ואיך לסדר את זה בצורה שאפשרית עבורי.

אז כמובן, האתגר הוא… מה בדיוק התכנית צריכה להיות?

הייתי שמח לשתף איתך את התכנית המדוייקת שלי ואני בטוח שאותו יזם היה מוכן לשתף את שלו אם היה מרגיש שזה באמת עוזר לך לתת עתיד טוב יותר לילדיך.

אבל התכניות של שנינו חסרות ערך עבורך. אלא אם כן משימה כמו:

״יום 58: לדבר עם שולמית ממגדל לגביי הדו״ח שנתי של 2007״

...רלוונטית לך.

כמובן שהיא לא רלוונטית!

אז איך אוכל לעזור לך? הייתי שמח לבנות לך באופן אישי תכנית ליעדים האישיים שלך. אבל זה גם לא ריאלי.

קודם כל, אנחנו לא מכירים.

דבר שני, בזמן שאני כותב אליך ואלייך אישית - המכתב הזה נשלח לעוד 51,000 איש ואין שום דרך אנושית שאוכל לעזור לכל הקוראים האלה באופן אישי.

דבר שלישי, גם אם הייתי יכול לשבת איתך, הרי שהייתי צריך להכיר את כל החלומות שלך, את כל הרקע שלך, את כל השאיפות, כל האתגרים וכל הרקע שהביא אותך עד לכאן.

ואפילו זה לא מספיק, אני אצטרך לדעת את כל האינפורמציה הזו גם על בן או בת הזוג שלך, וגם על הילדים שלך אם הם מעורבים, ואולי אפילו ההורים שלך אם הם נתמכים או צפויים להתמך בך בקרוב.

למעשה, יותר מזה:

סביר להניח שבין החלומות - והערכים - של כולכם יש פערים שאתם צריכים ליישב לפני שאני בכלל יכול לחשוב איתכם על תכנית.

אז האפשרות הזו יורדת גם היא מהפרק.

אז ישבתי וחשבתי:

מה אני יכול לעשות עבורך שיאפשר לך לקבל את השקט והשלווה שלי? את העצמה הפנימית והבטחון שלי בכל יעד שאני מציב?

איך אוכל להעניק לך את הבטחון הבלתי-ניתן לערעור שאגיע אליו במוקדם או ובמאוחר - וגם לדעת כמה ״במוקדם״ וכמה ״במאוחר״, ולהערך בהתאם.

הכל הרי נבע מתכנית.

ולכן הבנתי שמה שאני צריך ללמד אותך הוא לדעת איך לבנות את התכנית הזאת.

איך לוקחים חלום, מפרקים אותו, מנתחים כל חלק, מנתחים את כל המורכביות של הבן אדם שרוצה להגשים את החלום הזה, ומרכיבים מחדש בצורה של תכנית ברורה ובת-קיימא. מה עושים כשחלק ממנו נראה בלתי אפשרי או כשהמספרים לא מסתדרים.

ואיך בונים את התכנית כך שתתאים ליכולות, לערכים, ולאמונות של כל אחד מאיתנו.

וזה מה שאני רוצה לתת לך היום.

את כל הידע והכלים שאיפשרו לי לבנות את התכנית שאיפשרה לי ולאותו יזם צעיר לסגור חובות של מליוני שקלים כל אחד, ועזרה למאות משפחות בישראל לא רק לסגור מינוסים, הלוואות וחובות - אלא לייצר נכסים בשווי מצטבר של מליארד ש״ח (וכנראה הרבה יותר - אני נוקב במספר של הנכסים המדווחים בעשרה חודשי קורס בלבד).

יש רק בעיה אחת אחרונה.

גם אם אלמד אותך לבנות את התכנית הטובה ביותר בעולם, אפילו אם אבנה אותה עבורך או יחד איתך.

התכנית
שלך
תמיד
תכשל.

תמיד.

אני אחזור על זה כי אולי זה לא מספיק ברור:

גם אם אבנה איתך את התכנית המושלמת - היא תכשל.

צר לי לאכזב.

לא אני, ולא אף מנטור מהצוות שלי - וגם לא מאמן משפחה אישי צמוד לעולם לא יוכלו לבנות לך תכנית שלא תכשל.

אני יודע שזה מתסכל. זה מתסכל אותך כמו שזה תסכל אותי, וזו הסיבה שהפכתי את הקובייה ההונגרית הזו שוב ושוב ושוב.

ניתחתי 10 שנים של מקרי הצלחה - וגם של כשלונות. חיפשתי את המכנים המשותפים ואת ההבדלים.

ראיינתי, הקשיתי, ניתחתי, בדקתי, שיניתי, בדקתי שוב...

ולבסוף, הבנתי. משהו שידעתי עוד קודם, אבל לא יכולתי לראות.

המפתח היה שאלה פשוטה וחשובה:

בואו נחזור לאותו יזם שישב אצלי ומירר בבכי על הכשלון הצורב. אני רוצה לספר לך שלא סתם נעניתי לבקשה שלו להפגש בלי לחשוב פעמיים.

מעבר להיותו חבר, איש מקסים, וחכם - הוא יזם מוכר ומוצלח, ששמו - ובעיקר ההישגים שלו - הולכים לפניו. איש שבגיל צעיר כבר צבר הצלחות רבות ומרשימות ביותר. מדהימות.

איש שהמונח ״גאון״ ו״קוסם״ נזרקים סביבו ללא הרף (גם ממני). חכם, מוכשר, אחראי, מנוסה. אהוב, סוחף, מרשים. מוקף אנשים חכמים (ומחילה - אני סופר את עצמי ביניהם).

על הנייר - האיש הזה אמור להצליח ולהצליח ללא סוף.

איך הוא הגיע לנקדות שפל כזו?

הסיבה היא...

האוייב.

בתחילת המכתב סיפרתי לך שאתן לך מודיעין על האוייב הגדול ביותר של התכניות הפיננסיות שלך. זה אותו האוייב שהפיל אותי, וגם את את היזם הזה.

וזה אותו אוייב שמחבל לילות וימים בכל תכנית שתנס.י לבנות.

האוייב הזה הוא לא הממשלה.

האוייב הזה הוא לא רשות המיסים.

האוייב הזה הוא לא יוקר המחייה.

האוייב הזה הוא לא הבנק.

קל להאשים את כל אלה. אבל האוייב האמיתי מסוכן בהרבה. הוא מסוכן כי הוא מכיר את כל התכניות שלך על בוריין.

הוא מכיר את כל החורים בתכניות, את כל נקודות התורפה שלך שאפשר לתקוף, את כל נקודות העצמה שאפשר להחליש, את כל הפירצות ונקודות הכניסה.

הוא יודע את המספרים שלך, כמה יש לך בבנק, ומה המשכורת שלך, ומה כל ההוצאות. הוא יודע מה מההוצאות שלך הכרחי או חכם, ומה מהן מיותר.

הוא מכיר את כל השקרים שסיפרת לעצמך בזמן שבנית את התכנית.

וכמו שאמרתי בתחילת המכתב:

אי.

אפשר.

לנצח אותו.

מכיוון והאוייב הזה….. הוא את.ה.

בסוף היום, אנחנו לא רובוטים.

ההחלטות שלנו לא מתחילות ונגמרות במחשבות הגיוניות.

מעורבים בהם שיקולים רבים - אנשים שאנחנו אוהבים, חלקם בניגוד לכל הגיון. מצבים מוזרים. מידע חסר.

ובעיקר:

אין סוף מחקרים שמוכיחים שוב ושוב שגם האנשים הלוגיים ביותר, מקבלים החלטות קודם על בסיס רגשי ורק אח״כ מוצאים את ההגיון להצדיק אותן.

אצל חלקנו זו בעיה גדולה יותר, ואצל חלקנו פחות. אצל חלקנו ה״אוייב״ חזק יותר, אצל חלקנו פחות. אבל זו בעיה של כולנו.

אם הגעת עד לכאן בעמוד, אני יודע עליך משהו שברור לך - יש משהו שחוסם אותך או מעכב אותך מלהגיע לניצול מלא של הפוטנציאל הפיננסי הזה.

אני יודע שקל לחשוב שזה ידע, אבל ידע הוא רק חלק קטן מהסיפור.

הדבר האמיתי שמעכב אותך כרגע הוא תחושת עירפול וחוסר בהירות לגביי מה הפעולות שעליך לעשות ואיך לעשות אותן.

העירפול הזה הוא מסך עשן שהאוייב הפנימי שלך מפזר.

הדבר הנוסף שמעכב אותך הוא אי יכולת לפעול - לפחות אורך זמן - ולבצע את המשימות שברור לך שעליך ליישם כדי להצליח.

גם כאן האוייב הפנימי שלך הוא ה״אשם״:

הוא מציף אותך בספקות, משתמש בנשק עצמתי שנקרא ״דחיינות״, מסנוור אותך עם הסחות דעת ומשתק אותך עם פחדים - רציונליים או לא רציונליים…. השילוב של ערפל, חושך ובו בזמן סינוור לא מאפשרים לך אפילו להבחין.

רוצה דוגמאות אמיתיות מהחיים שלך? אספק לך הוכחות כאלה בהמשך העמוד, אבל בינתיים מה שחשוב הוא להבין שאין לך איך להלחם בו, כי לפגוע בו - זה לפגוע בך.

לכן קל להצטנף בפינה מתחת לשמיכה, לחיות בהכחשה, לטמון את הראש בחול או לשקר לעצמך ש״אתמודד עם זה מחר״…

אם כך - איך אוכל לעזור לך??

הרי אם אצייד אותך בנשק, רק אעזור לך לפגוע בעצמך. אם אלמד אותך להביס את האוייב, רק אביא אותך לתבוסה.

חזרה מאנלוגיות שוב: אם אלמד אותך את כל הידע שיש לי, תדע.י בדיוק מה צריך לעשות, ותוכל.י לבנות תוכנית מדהימה, אבל עדיין - האוייב הזה חזק ממך, הוא ינצח.

לא תיישמ.י את התוכנית.

תצליח.י אולי חודש...

אולי חודשיים...

אולי שנה...

אבל בסוף הוא ינצח...

ואז המצב יהיה גרוע פי עשר...

תחושת האשמה או ההחמצה שתלווה אותך רק תגדל, כי את.ה הרי יודע.ת מה לעשות - ולא עושה...

ברור לך שעוד כמה שנים יש חתונות של הילדים וברור לך שחייבים להתכונן - או ברור לך מה פוטנציאל העושר שתוכל.י להגיע אליו ורמת הרווחה שתוכל.י להעניק למשפחתך - וגם ברור לך מה צריך להעשות, ושאם זה ייעשה זה יצליח - ועדיין את.ה קפוא.ה!

למה??? מה ההגיון?? זה ההגיון:

זו לא אשמתך.
(אבל כן האחריות שלך)

האוייב הפנימי שלך חכם. והוא לוקח אותך בשבי.

זאת תחושה נוראית - שרק תגרום לפעולות מזיקות יותר ויותר, לסיפורים הזויים שתספר לעצמך ובסוף המצב הכלכלי שלך יהיה גרוע פי עשר מאשר אם לא אלמד אותך כלום וזהו.

אז מה עושים?

וורן באפט אמר ״אם אינך שולט ברגשות שלך - לא תוכל לשלוט בכסף שלך״. קשה להתכווח, וזה לא שהוא לא צודק - ובכל זאת יש לי בעיה עם הקונספט הזה.

״לשלוט ברגשות״ זה לא משהו אפקטיבי. הרגשות חזקים מהראש שלנו, תמיד.

גם אנשים כמוני, שקולים ולוגיים מאוד - עדיין נשלטים ע״י רגשות, רק שהאוייב הפנימי הזה, המרגל הערמומי הזה פועל בצללים כמו סוכן מוסד בכזו ממזריות אפקטיבית - שאנחנו פשוט לא מודעים לזה.

אז מה כן עושים?

לשם כך עלינו להתייעץ עם האסטרטג הטוב ביותר בעולם, זה שכל המצביאים והמפקדים קוראים את הספר שלו כקריאת חובה - ״סן צו״ מחבר ״אמנות המלחמה״, שנכתב במאה השישית לפני הספירה.

הנה כמה ציטוטים חשובים:

האיש יודע על מה הוא מדבר. הנה ציטוט נוסף, קצר ולעניין:

כן, גם מחבר ״אמנות המלחמה״ הבין ששלום עדיף ממלחמה, אבל אני לא מחדש לך כלום במיוחד כשאנחנו מדברים על כך שהאוייב הוא את.ה.

אז ברור לנו שהדרך להתמודד עם האוייב הזה היא לא לנצח אותו, אלא לחבק אותו.

אבל מעבר לכך שזו מחשבה יפה, מה עושים בדיוק עם המצב? הרי אי אפשר פשוט להכנע נכון?

נכון, גיל, ואני מבטיח.ה לא להכנע, אם תלמד אותי איך